לרסק את הפטריארכיה

תמר בן דוד – בת 22, ירושלמית מלידה – למדה בתיכון "קשת", כעת לומדת פילוסופיה ויהדות במרכז האקדמי שלם. חברת ועד מנהל בבית הפתוח, מנחה בקבוצת נשים צעירות של באנה, ולאחרונה החלה לעבוד בתור רכזת תוכן בחוש"ן. מגדירה את עצמה כאישה קווירית – טרנסג'נדרית וביסקסואלית.

מה החלום שהיה לך בתור ילדה?

למדתי בבית ספר יסודי דתי וגידלו אותי בתור בן, באתי ממשפחה מסורתית ולא דתייה. הייתי סופר חנונית, אז בתקופת היסודי ראיתי את עצמי גדלה להיות רב אפילו, זה לא היה בדיוק חלום, חצי הכתיבו לי את זה חצי זרמתי עם זה, מעין "יהיה טוב אם זה יקרה". אבל כשיותר גיבשתי את עצמי היה שלב סביב החטיבה שאהבתי פיזיקה ומדעים. הבנתי שאני אוהבת את זה, אבל ההומניזם יותר זורם לי בדם ומושך אותי.

מה הוא חבר.ה עבורך?

אני חושבת שצריך להיות איזשהו חיבור ברמת צורת התקשורת ודרך ההסתכלות על העולם, לאו דווקא אידאולוגית, אבל איזה שהיא התבוננות מורכבת על המציאות שמחברת בינינו. זו אולי הסיבה שכמעט ואין לי יותר חברים סטרייטים מאז התיכון, יש איזשהו חיבור שלי עם אנשים שהוא קורה באופן הרבה יותר מיידי והרבה יותר קל עם אנשים להט"בים. כי יש לנו חוויות משותפות ומגוון דברים שעברנו, שהם לא בהכרח משותפים, אבל שמביאים איזשהו מבט אחר על העולם.

מה היא הארוחה האידאלית?

קודם כל טבעונית. לפני איזה שבועיים תהיתי לעצמי אם יהיה אוכל שאני אצטרך לאכול כל החיים, איזה אוכל זה יהיה? והבנתי שאני מתלבטת בין הקוסקוס של סבתא שלי לבין סושי, שאלה הדברים הכי לא קשורים בעולם.

איך ומתי גילית את הזהויות שלך?

זה התחיל בגיל 14-15 כשחברה יצאה מהארון כלסבית, באותו זמן הייתי בתהליך של חיפוש אישי באופן כללי, חיפוש עצמי – סביב דת, ודברים שגדלתי עליהם, פוליטיקה, צמחונות-טבעונות. כשהיא יצאה מהארון זה התחיל להעסיק אותי. התחלתי להבין את הנושא והוא יותר ויותר דיבר אלי, הבנתי שאני ביסקסואל.ית, באותו הזמן הייתי ביסקסואל – התאהבתי בחבר, הבנתי שיש לי רגשות כלפיו. לשמחתי מהר מאוד הבנתי שאני בי, מספיק התעסקתי בנושא כך שלרגע לא חוויתי בלבול סביב השאלה האם אני הומו. עם הזמן התחלתי ללכת לבית הפתוח, התקרבתי יותר ליציאה מהארון הביסי, והתחילו תהיות מגדריות. זה מסודר לי בראש כך שהייתה את התבנית הכוללת של מה זה להיות גבר שזה גם להיות סטרייט. ברגע שמשהו אחד התערער, ונפרץ איזה סדק קטן, אז כל הסכר כבר היה צריך להתפרץ. כשהייתי בתור נערה בבית הפתוח ממש שיחקתי על כל הזהויות המגדריות, לאט לאט הבנתי שלא רק שאני לא גבר, אלא שאני אישה.

באיזשהו שלב בחיים היה לך רצון לשנות את הזהות המגדרית או את הזהות המינית שלך?

לגבי הביסיות לא יודעת אם רציתי לשנות, המצוקה שלי הייתה נטו הסביבה, אז זה היה יותר מחשבות של יותר לא לצאת עם גברים.
אבל בהקשר הטרנסי תמיד כשהשאלה הזו עולה זה תמיד מעלה את השאלה הנוספת – מה זה אומר, האם לפי השאלה הזו הייתי נשארת גבר, או שהייתי נולדת אישה סיסג'נדרית? להמשיך לחיות כגבר ולהיות בסדר עם זה, לא הייתי רוצה. אני לא חושבת שנולדתי בגוף הלא נכון או משהו כזה, הגילוי העצמי שלי כאישה היה גם תהליך של ללמוד לאהוב את עצמי וללמוד להגשים את עצמי במובנים הכי עמוקים, במובן של להיות אותנטית ולתת לדברים הטובים שבי לצמוח. התחושה שלי היא שכל הדברים הרעים היו קשורים איכשהו בתבניות שכפו עלי, בניסיון להתאים אליהן, באימוץ של דפוסי מחשבה כאלה, ולא הייתי רוצה להישאר שם בשום אופן. לא משנה כמה קשה להיות טרנסית. אז כן היו מחשבות, או יותר הבזקים כאלה, של "היה קל יותר להיוולד אישה סיסג'נדרית", אבל גם בדיעבד כשהיה את הבזקי המחשבה האלה זה מהר מאוד עבר, כי זה לא מי שאני.

מה היית אומרת לנער.ה שמתלבט.ת אם לצאת מהארון?

אם לשים לרגע את השאלה של התגובה מהסביבה, נטו ברמה האישית שלהן מול עצמם – שלא יתעסקו יותר מידי במה יקרה אם הם יתחרטו, זה משהו שאותי תקע הרבה יותר מידי זמן בארון הטרנסי. שירשו לעצמם לחקור, ולבדוק ולהתחייב-בלי להתחייב, להגיד דברים ולדעת שוואלה יכול להיות שאני אתחרט, אז מה? זה כל הכיף.

מה את הכי אוהבת בירושלים?

נראה לי שאת המורכבות, דווקא את זה שלא רק חיים פה, שאי אפשר פשוט רק לחיות פה. זה גם כל הסיבות לשנוא את העיר, אני הכי מבינה למה אנשים עפים מפה בגלל זה. איכשהו אני אוהבת את זה שגדלתי מתוך המורכבות הזאת.

האם את מרגישה שיש יותר מעורבות חברתית בקהילה הגאה מאשר בקהילה הסטרייטית?

ברמה הכללית וההיסטורית כן. אני חושבת שלקבוצות מוחלשות יש פתח או זרקור על משהו אחד דפוק בעולם הזה שמופנה כלפיהן ומהרגע שהן מבינות את זה, קשה מאוד לא לשים לב לדברים האחרים וקשה מאוד לעצום עיניים. לדוגמה כמו שהתנועה הטבעונית הובלה ואני מאמינה שעדיין מובלת על ידי נשים. עם זאת, יש מי שעוצמים עיניים, לצערי אני מרגישה שהקהילה שלנו קצת הולכת לשם, מאוד מסתגרת לזרקור שלה ולא נפתחת למאבקים אחרים. אני חושבת שבעבר הייתה לנו הרבה יותר נטייה כזו להיות חלק ממאבקים אחרים, זה מאוד קשור לזה שהמצב שלנו משתפר, זה הרבה יותר קל לנוח על זרי הדפנה.

מה צריך לתקן בעולם?

מה שאני מחכה שישתנה במובן העמוק ביותר, זה קלישאת הלרסק את הפטריארכיה, אבל באמת ממקום שבא לי שכל הכאב הזה יגמר – הכאב הזה של נשים, של להט"בים ושל כל מי שמושפע מהדבר הנורא הזה, של ילדים ושל נערים, פשוט שזה יגמר. אני לא מאמינה בקו סיום, לנצח נצטרך לעבוד על זה, אני כן חושבת שאנחנו מתקדמות, אבל יש עוד המון עבודה.